בגיל 40 הרגשתי ש”מישהו אחר” מקבל עבורי את ההחלטות בחיים. שמשהו אינו נכון בתהליך קבלת ההחלטות שלי.
החלטתי לעבור עם משפחתי לאוסטרליה ולהתחיל הכל מחדש. “איש לא יגיד לי מה לעשות שם” אמר לי הקול הפנימי. או כפי שהיטיב לומר לי ישראלי שפגשתי שם בשבוע הראשון: “היופי פה הוא שתוכל להמציא את עצמך מחדש. כאן איש אינו מכיר אותך”.
נגע בי מאוד.
כעבור מספר שבועות, אני מוצא את עצמי בקומה ה-40 של בניין משרדים יוקרתי במלבורן. הגעתי לכאן על מנת לפגוש באחד מאנשי העסקים החזקים בעיר במטרה שיעזור לי למצוא תפקיד שהולם את כישוריי וניסיוני רב השנים מתחום הניהול הסביבתי.
הוא מתרשם ממני. ועוברת שעה. הוא שואל אותי עוד ועוד שאלות ומקשיב בקשב רב להסבריי וסיפור חיי ועוברת עוד שעה. ואז הוא מסכם: “שמע, אתה בחור חכם, מסקרן, מגוון. אין לי ספק שתהווה נכס עבור הרבה חברות”. “אילו היית עו”ד, רו”ח, רופא או מורה” המשיך, “הייתי מסדר לך תפקיד תוך דקה. אבל אתה לא מוגדר. לא תבניתי”. ראיתי את התסכול שלו בעיניים (או שמא היה זה תסכולי שהשתקף). הוא ביקש מעוזריו לארח אותי עוד כשעה. אולי בפרק הזמן הזה הוא או מישהו מהם ישכילו לחשוב מחוץ לקופסא. עברה לה גם השעה הזו…הוא לחץ לי יד בחום, נמס אל תוך הפגישה הבאה שלו ואני חזרתי הביתה עם תחושה שלא חשתי מעולם. מחד, תסכול שקשה לבטאו והמון עצב. תחושה של חוסר שייכות ועייפות מצטברת לנסות ולמצוא את עצמי כבר שייך למשהו. מאידך משהו שם השתחרר.
מבלי משים הוא שינה את חיי. בפעם הראשונה בחיי הסתכלתי פנימה בהשלמה והבנתי כי אני רואה את העולם דרך עיניים בין תחומיות. אני לא יכול להיכנס לתבנית. אני מחבר בין תבניות.
כעבור מספר שבועות (זוגתי ואני הגענו יחד עם בננו הבכור- אז בן שנתיים וחצי) נכנסנו להריון עם…תאומים. תוך כדי האולטרסאונד פשוט יצאו ממני המילים: “חוזרים הביתה”. שמתי לב לראשונה מזה שנים, לאינטואיציה שלי. לכוחה האותנטי ולפשטותה.
לפני חזרתנו עוד הספקתי ליזום פרויקט עם ממשלת אוסטרליה….
נפגשתי עם השר הפדרלי להגנת הסביבה במשרדו שבפרלמנט המקומי. הגעתי אליו דרך מכר משותף. על שולחן השר שמתי נייר ובו חזון להקמת HUB טכנולוגי סביבתי שיחבר בין ישראל לאוסטרליה. כעבור חצי שנה שיגרתי לו מקיבוץ מגידו את ההצעה הרחבה בשיתוף מספר בעלי עניין אוסטרליים. ההצעה עברה אישור של ארבעה שרים לפני שהממשלה שכיהנה בזמנו נפלה בהצעת אי אמון ספונטנית..
ככה זה בפוליטיקה…
עם שובנו, הבלבול הפנימי חזר ועמו תסכול גדול. באותו הזמן, כאילו הדהדה בתוכי התהייה: “מה היה שם במיזם הזה” שקרם לו עור וגידים כה מהר ובחלקלקות יחסית?! מה המשותף למיזם הזה ולפרויקטים קודמים שיזמתי במקומות העבודה הקודמים שלי?!
בוקר אחד, לגמרי באקראי, קראתי ראיון עם מנטור הורות צעיר שביצע מהפך בחייו וקיבלתי זריקת השראה. בין השורות זיהיתי את תודתו לאישה שהדליקה אצלו את הניצוץ הפנימי אל עבר השינוי המיוחל.
הגעתי אליה עם המשפט הזה שמקנן לי בראש מזה תקופה: “משהו לא נכון בתהליך קבלת ההחלטות שלי”. על זה אני מעוניין לעבוד.
והתחלתי לעבוד.
היא לימדה אותי להסתכל פנימה. להתבונן. להמיס את שכבות ההגנה שמרחתי על עצמי בחיי. היא כיוונה אותי לזהות ולהתחבר אל הגרעין היצירתי שלי. זיהיתי כי קשה לי לאהוב את עצמי בגלל שמיתגתי את עצמי כשונה מ”האחרים”.
אט אט היא סייעה לי לאהוב את מי שאני ומה שאני בזכות תחושת השונות הזו. להתחבר לרגישות שבי מבעד לעדשות חיוביות. לזהות את הכוח שברגש. להבין ולהרגיש שיש מקום גם לשכל וגם לרגש וכי המפתח נמצא בריקוד שביניהם.
ועבדתי קשה. הכי קשה בחיי. כי הפעם זו הייתה עבודה פנימה.
ככל שעבר הזמן חשתי שאני נכנס אל עבר מערות פנימיות חשוכות וכי אין לי חמצן בתוכן. אז יצאתי החוצה אל עבר המחוזות הישנים והטובים בתדירות גבוהה- על מנת לנשום. אולם במקביל, האוויר בחוץ הפך ליותר ויותר דליל עבורי וכבר לא נשא את החמצן החיוני עבורי.
עם הזמן שמתי לב כי אני מצליח לנתב אוויר מבחוץ וכי באופן פרדוקסלי, רק כאשר אני בתוך המערות הפנימיות אני מסוגל לנשום, ושבעצם החמצן שאני באמת צריך נמצא בפנים.
התוודעתי לדרך. התחילה סירקולציה בין רועי הישן לרועי החדש.
לאט לאט הרגשתי וחוויתי את בני בכורי אחרת. הזמנתי את עצמי למשחק עמו. להיות איתו. ללמוד ממנו. לא לדעת. לא ללמד. להקשיב. לעזור לו דרך הדלקת הניצוץ הפנימי שבו ופחות באמצעות מילוי כד החרס שלו. נהניתי מכל רגע. למדתי לאפשר לו לטעות. כי כאשר אני מאפשר לו לטעות, למדתי- אני מאפשר לעצמי לטעות. למדתי להקשיב לו, כי כאשר אני מקשיב לו- למדתי שאני מקשיב לעצמי. התחברתי מחדש לילד שבי. נזכרתי כי אני חי פעם אחת, כי אני רוצה ליהנות וכי מותר לי ליהנות בחיי. כי אני רוצה לפעול מתוך תחומי התשוקה הפנימיים שנובעים ממני, מתוך מה שאני מאמין ואוהב והשאר כבר יסתדר בהתאם.
התחלתי למזג בין מה שאני מרגיש למה שאני חושב. בין מה שאני יודע לבין מה שאני סקרן לו. הזמנתי את עצמי לשאול שאלות מכל מיני סוגים להם בסיס משותף: ערעור ו/או בדיקה של הנחות היסוד שמובילות אותי ואת החלטותיי לחיים.
ושוב היה לי קשה. שוב הכוחות הללו שקוראים להם ניסיון קודם וידע מוקדם הכניעו את המאזניים שבתוכי. אבל הפעם כבר היו בי הכלים והכוחות לזהות את הקושי ולא לדחוק בו. לאט לאט למדתי לשלב. לאזן.
ואז, בתחושה שפרק אוסטרליה של ספר חיי אינו גמור, טסתי בשנית ליבשת הרחוקה, הפעם בגרסה מורחבת- עם התאומים השובבים ואשתי ההרפתקנית. עליתי למטוס עם רעיון בבטן והרבה מאוד טיוטות של מחשבה ורגש שאין ביניהן קשר. אולם האינטואיציה אמרה לי פעם נוספת: סע. יהיה בסדר. זה הדבר הנכון כעת. הפעם הייתי צריך מנת יתר שלה אל מול חיצי הביקורת והשיפוטיות שנזרקו אלי מכל עבר. (בדיעבד אומר לעצמי בכנות כי חלקם היו בעצם הקול הפנימי שבי. הצל הישן של מחשבותיי..).
לאחר שישה חודשים בספרייה נולדתי לעולם מחדש עם Beneath & Beyond. הרמתי כוסית עם זוגתי התומכת והתחלתי לעבוד.
לאחר כמה חודשי עבודה מוצלחים למדי שם עם ארגונים ואנשים מתחומים שונים, החלטתי בעצה אחת עם זוגתי היקרה לעשות לתוכנית עלייה. הרגשתי שהתכתבתי עם הגרעין היצירתי שבי. הרגשתי בשל לחזור הביתה.
כיום, אני מסייע לארגונים, בתי ספר וחברות, לזהות ולחזק את האקלים היוצר שלהם. אני מביא תהליך עבודה מעמיק המוזן ממגוון מקורות השראה מרתקים (מה שקורה שם בחוץ) ומוכוון אל מיצוי היצירתיות שבכם (מה שקורה שם בפנים). שילוב בין הגישה המקובלת בפילוסופיות המזרח (תהליך לימוד המבוסס על הפניית הזרקור פנימה באמצעות שאלות), לבין הגישה המקובלת במערב (תהליך לימוד המבוסס על שיתוף ידע , רעיונות והשראה).
צרו קשר ונצא יחד למסע משותף של גמישות תודעתית. ככל הנראה, התוצרים יפתיעו גם אתכם.
שלכם רועי.
– – –
תודה– לצילה היקרה על העזרה בהדלקת הניצוץ, לבני משפחתי הגרעינית והמורחבת, לעמיתים במקומות העבודה הקודמים ולאלו שעוזרים לי בעיצוב התוכניות הקיימות, לחברים מהם למדתי ועודני לומד על עצמי ועל מהות וטעם החיים. תודה לטבע שתמיד שם בשבילי.
