1. שאילת שאלות והטלת ספק
זה ידוע לכל כי במהלך השירות הצבאי לא שואלים שאלות. ממלאים פקודות. שאלות נתפסות בצבא כלא לגיטימיות. כסכנה. אך בעולם החשיבה היצירתית שאלות הן הבסיס לתנועה מוחית. לשינוי. לערעור על הנחות מוצא קיימות אל עבר החדש. הן מניעות שלוש תנועות עיקריות במוח: חשיבה מסתעפת (סיעוף רעיונות), חשיבה ממוקדת (ניכוי רעיונות אל עבר רעיון ליבה נבחר) או חשיבה לטרלית (מיזוג רוחבי של רעיונות- משל לחצתם על כפתור ה-SEEK ברדיו עד לנעילה בתחנה הרצויה; למשל: נדנדות שנתלו מתקרות תחנות אוטובוס בסינגפור).
זה ידוע כי חיל האוויר, החיל המצטיין בצה"ל, הטמיע בשיטת עבודתו תחקירים. תחקירים במהותם נשענים על שאלות. על מיקוד תודעתי. על חיפוש אחר חלופות. על ערעור והרהור שהם כאמור יסודות התנועה של המוח אל עבר פריצות דרך. מה יקרה אם תפיסה זו תזלוג לה מרמת החיל לרמת הפיקוד?
הנה ציטוטים הממחישים את חשיבות הטמעת מדיניות "דלת פתוחה" בקרב צמרת צה"ל ובקרב מעצבי מדיניות בהגעתם לצמתי קבלת החלטות חשובות כגון אלו שעמדו לפתחן של קברניטי המדינה בזמן השהייה בלבנון:
תא"ל במיל' גיורא ענבר משתף את תובנותיו לאחר ירי הקטיושות ביום העצמאות הישראלי כתגובת נגד להריגתם של 7 מחבלים: "המשימה שלי, שקט באזור הצפון, היא לגמרי חרבה (כלומר הוא ערער לראשונה על הנחת המוצא שהובילה לסלוגן הנבוב: המשימה: הגנה על יישובי הצפון-ר.א.). "ואז זה גורם לי בעצם לשרשרת של תובנות, שהשורה התחתונה שלה היא שהשהייה ברצועת הבטחון הפכה מנכס לנטל אדיר".
מכאן עולה כי התרבות הארגונית של צה"ל מצויה בפרדוקס עם תפיסת תרבות החדשנות כפי שהוצגה לעיל. זאת מאחר והיא נשענת על פקודות ולא מעודדת שאלות בעליל, בעוד אלו השאלות וערעור עיתי של הנחות המוצא כאמור, המעוררים את התנועה המוחית אל עבר שינוי תפיסתי, יצירתיות וחדשנות. פרדוקס זה מומחש בתשובתו של ענבר לשאלתו של המראיין: "בתובנה הזאת שנופלת אצלך ב-95 אתה משתף בתוך הצבא? "פחות אנשים שמעליי, יותר אנשים אצלי. לא הולך לאלוף ואומר לו צריכים לצאת מלבנון".
"בכמה הרוגים צה"ל ייצא"? שואל אלוף במיל עמירם לוין את רבין ב-96, בליווי גרף ממחיש: .."הבנתי שאם לא רוצים לנצח את החיזבאללה ולא רוצים לדכא אותו, צריך להתחיל לחשוב איך יוצאים משם". ואז הוא הציג לרבין את שאלתו בליווי גרף ההרוגים. "לא היו מסוגלים לצאת מהקבעון של זה הרע במיעוטו", סוגר לוין את דבריו לאחר שנענה על ידי רבין בתשובה ברוח "ממשיכים. עסקים כרגיל".
אני יודע. ייתכן ודבריי נתפסים כתמימים. בגדר חלום באספמיה. ייתכן והפרדוקס עליו אני מדבר חייב להישמר כחומת מגן על חיילי צה"ל. ואולי לא. תכף נפתח את הרעיון.
עופר שרון הינו אחת הדמויות שעוררו דיון אמוציונלי סוער ומתמשך בשלהי מלחמת לבנון בעקבות החלטתו שלא להסתער על מחבלים שתקפו את חבריו. הוא מבהיר במילותיו המתריסות בראיון לערב חדש לאחר שחרורו את מה שכולנו ידענו אך קברנו ראשינו בחול: "כמו כל דבר שאתה עושה אם אתה לא מאמין בו הוא בעייתי- וזה קרה לי".
אכן, אי שם בפנים כנראה שלא באמת האמנו במה שעשינו בלבנון ועל כן נכשלנו. בשניות בהן עופר שרון הרהר האם להסתער מאחורי הבולדר ולסייע לחברו לצוות הוא השתמש בשאלה למה. למה עלי להסתער? ולמה, מוביל את הראש למקומות של מניעים. וכאשר המניעים מתגלים המציאות משתנה. מעצבים אותה. ופה קבור אולי הכלב. בדוגמא הנ"ל אולי טמונה התשובה מדוע הפרדוקס הנדון כאן חייב להישמר כשמיכת מגן תמידית במחיר של אבדות, קבעון מחשבתי וכיוב'. הדוגמא העצובה הזו בסיפור של עופר שרון מצביעה על כוחה של זליגת רעיונות. של תנועה בלתי נראית בתפיסות. תנועה המעצבת מציאות. עתה דמיינו חייל קרבי החוזר לחזית לאחר שהשתתף בסילו חשיבה חדשני כמו זה שרמזתי עליו בחלק הקודם…
שאלות בעלות אופי מנהיגותי
בנקודה הזו שבין התפיסה שהציג עופר (תאוות החיים והטלת ספק) לבין התפיסה שהייתה בקונצנזוס (ציות, הסתערות וסיוע בכל מחיר) מצויה בעיני ליבת הבעיה של החברה הישראלית. אנו עם קשה עורף שקשה לו עם שינויים. והנקודה הזו בדיעבד מייצגת אולי יותר מכל את הקושי שלנו לקבל תפיסה מתריסה שגילמה בתוכה אמת שאינה רק אישית לעופר אלא לרבים בעם- מה לעזאזל עשינו שם? רק שהוא היה שם. הוא שאל את השאלה בתזמון טרגי שגרם לרבים ואני ביניהם, לחוסר נחת עד זעם.
שאלות בעלות אופי מנהיגותי גורמות לנו לנוע בחוסר נחת בכסאנו. זה תפקידן. זו תכליתן.
סימולצייה משולבת בצילומים אמיתיים. רוזה פארקס. גיבורת תרבות המרי האזרחי האמריקאית אשר סירבה לקום ממקומה באוטובוס. מהלכים מנהיגותיים גורמים לנו לנוע בחוסר נחת בכיסא. זה כוחם.
תגובתו של אלעזר שטרן בכובעו כקצין חינוך ראשי למקרה עופר שרון הייתה מרתקת אם כי לא מפתיעה. לטעמי היא ממש עשתה החייאה לפרדוקס הנדון שבין חדשנות ארגונית ותפיסה צבאית.
שטרן יצר מערך שיעור שבמהותו הלך 180 מעלות מדרכו של עופר בחוזקו את תפיסת ההסתערות הקונסנצואלית: הוא טרף מחדש את הקלפים התודעתיים בקרב לובשי מדי הזית, כבונה הבונה סכר כי זה מה שהוא יודע לעשות.
שאלות כזרז לזליגת רעיונות
לוחם הצנחנים ירון רוזנטל מחדד בדבריו את הקונפליקט הנדון בהקשר של עופר שרון: "אסור לערבב בין הדרג הלוחם לבין השאלות שקשורות ללגיטימציה של המלחמה. כי אם כל אחד יבחר איפה הוא מסתער עד הסוף ואיפה הוא נדבק לסלע- החברה שלנו תתפורר והצבא איתה ביחד". כאן אבקש ברשותכם לאתגר את הדיון המתהווה:
הצבא, עם כל הרצון הטוב, אינו חסין לעקרון הזליגה. כפי שנשים בסכנין עושות ג'וגינג עם חיג'אב, כפי שמערכות המולטימדיה של רכבי היוקרה מוצאות את דרכן ליונדאי והקיה העממיים, וכפי שהחינוך לגלח"ץ בצאלים גולש אל עבר מחוזות המשמעת במארב בסלוקי- כך זולגים להם רעיונות באופן סמוי מהאזרחי לצבאי. כוחה של הזליגה בהסוואתה.
רעיונות חדשניים מעוררים התנגדות בתחילת דרכם כי הם מושמעים מקצה הסקאללה. אי שם ב- FM106. אך הזמן מבשיל אותם אל עבר המיינסטרים. ממרכז אותם ועושה להם רילוקיישן ל- FM 91.8. ראו את המאבק ארוך השנים בליגליזציית המריחואנה בארה"ב. ברגע שהוצת הדיון סביב הרווחים הסמוייים בדמות מיסים לא מנוצלים (כי תכל'ס בעיקר כסף מניע דיון ציבורי בארה"ב), חל שינוי תפיסתי בקרב דעת הקהל ומעצבי ההחלטות באשר לפרחים. מכאן נובע הרעיון שלי למסד מסגרות לזליגת רעיונות מוסדרת. הרי הזליגה בלאו הכי תתרחש לה. ממש כפי שהתנועה הרעיונית של ארבע האימהות זלגה אל תודעות החיילים והשפיעה על עופר שרון. זו כוחה.
כוחם של פרובוקציות או משברים בלתי צפויים
אחד הפרקים מסתיים במראות הקשים של אסון המסוקים, בליווי מצמרר של תמונות תלמידי תיכון עצובים, עלייה לקברים ועוד: "האסון תופס את החברה הישראלית בשאלה שלא נשאלה כך עד אז: מדוע צה"ל בלבנון כבר 15 שנים? מה התכלית?" שואל הקריין מהפקת מלחמה ללא שם, ברקע התמונות הקשות. הנה שוב, מובהרת חשיבותן וכוחן של שאלות בעלות אופי מנהיגותי בבואן לשנות מציאות.
תחילתו של שינוי תפיסתי נעוצה כאמור בערעור מצב קיים. בשאילת שאלות. בהטלת ספק. ברגעי משבר לא צפויים המשמשים כפרובוקציה מחשבתית ורגשית. אכן, אפשר היה לחכות לאסון ש"יעשה את העבודה" אל עבר השינוי המיוחל. אולם ייתכן ואפשר היה להימנע ממנו באמצעות מהלכים שהיום נתפסים ככאלה שאולי הקדימו את זמנם: דיון פנים צה"לי סביב שאלות ליבה קיומיות אל עבר פיתוח חלופות תפיסתיות ושבירת קבעון מחשבתי. למשל: יציאה מלבנון. כי מי היה מאמין אז שהמהלך אפשרי…
2. תהליכי קבלת החלטות: יותר שימוש באינטואיציה ובדמיון- פחות בהגיון
אהוד ברק, בתקופתו כראש אגף המודיעין עמד בראש המתנגדים לכניסת צה"ל ללבנון. הוא גיבש את עמדתו טרם הכניסה על יסוד עקרון הפרספקטיבה. הוא פזל אחורה בזמן וגזר את תובנותיו מהתבוננות על התנהלות צה"ל בתעלה.
האינטואיציה הקולקטיבית בארגון משולה לתנועה של זחל הטנק. כאשר ברק הקשיב לתחושת הבטן שלו ("הזחל קרוב לאדמה") הוא כבר "ידע" למה הסיפור הזה יתבגר כעבור שנים (כאשר "הזחל למעלה"- רחוק מהאדמה).
על פי רוב, אלה החושים והרגש המקבלים עבורנו את ההחלטות. ההגיון לוקח עליהן בעלות בדיליי אופנתי ומתנשא.
אבל מה שמאפיין תדיר את תהליכי קבלת ההחלטות בצבא הוא השימוש בהיגיון. הבעיה עם ההיגיון נעוצה בכך שהוא אמצעי לפתרון בעיות בעייתי למדי מעצם הווייתו השולטת ועל כן הכובלת. הנה בפסקה וחצי על האופן בו עובד ההגיון:
א. "עוד מאותו הדבר"- או התחפרות תודעתית. דוגמא מעגנת: פקקים? למה להתמודד עם הסיבות שמייצרות אותם? בואו נתיר נסיעה על השוליים.
איך מרגישה התחפרות תודעתית בלבנון? להלן ניתוחו בדיעבד של ברק את הרציונל שעמד בבסיס התפיסה של יצירת רצועת הביטחון בדרום לבנון: "בנית קו, עכשיו צריך להגן על הקו"; אתה שם שם עמדות מקלע..אז אתה חופר אותם…יש לך חושה אז יורים מרגמה 52, אז אתה שם חיפוי ואז יורים מרגמה 81 וכך הלאה…
הוא ידע כבר אז מתוך חיבור אינטואיטיבי עוצמתי.. אך לא הקשיבו לו.
דברי רפול בפתחו של הפרק הראשון בסדרה מלמדים גם הם כיצד ההגיון שימש מחפר תודעתי בקבלת ההחלטות: "אם הם באים עם רובה צלפים אנחנו נבוא עם פצצה של טון".
כוח מזמין כוח.
לאחר רצח רבין והפיגוע בבית ליד ולאור התגברות הפיגועים של החיזבאללה באביב 96 פרס אומר לתקשורת: " אם לחיזבאללה יש קטיושות, לנו יש טילים יותר משובחים. אם לו יש טנדרים, לנו יש כלי רכב יותר טובים". מבצע ענבי זעם נולד לעולם…
נשמע מוכר? כן, ממש כאילו התחפש לאוזנייה של רפול.
דקה 10:40: סטיב ג'ובס מגדיר בראיון את התפיסה האנליטית המתחפרת בהקשר של עולם הטכנולוגיה. תפיסה שהשתלטה על הרבה חלקות טובות בערוגות התפיסה המודרניות. הוא קורה לזה: More is better Speeds and feeds.. עם יהירותו האופיינית הוא בז בראיון למייקרוסופט בראשות ביל גייטס. לדבריו, גייטס הזין בקרב עובדיו את תפיסת העוד מאותו הדבר האנליטית בדמות הגברת מהירות התוכנה והספקה, ולא בפיתוח מגוון שימושים אפשריים, כפי שאפל עשתה הודות לשימוש בדמיון הייחודי של עובדיה.
ב. "פעולה והיפוכה"- או הכחשה תודעתית. דוגמא מעגנת: נתקלתי בבעיה? ארחיק אותה. הילד מפריע בכיתה? אוציא אותו. הבריטים היגלו את האסירים הכבדים בזמנו לאוסטרליה; במורד הסלוקי צה"ל מגלה את אש"ף מלבנון לטוניסיה.
כפי שניתן לראות מהדוגמאות הנ"ל ההיגיון לא תמיד מסייע בפתרון בעיות. קל וחומר מורכבות. מעצם הווייתו הוא בעיקר מסייע להרוויח זמן. מדוע? מאחר והוא משול למראה הנשקף ממראת הצד של הרכב. משהו שכבר חווינו. הדמיון חברו מתכתב עם משהו עתידי שטרם נוצר. מהות ה-Problem solving.
לפי תיאור ההתחפרות של ברק לעיל, היו אלה ההיגיון והלוגיקה שהינחו את צה"ל. היו אלה ההיגיון והלוגיקה שהינחו את הממשלה. היצירתיות המחשבתית המתכתבת עם דמיון, אינטואיציה, מיזוג בין תפיסות ועוד פשוט לא נספרה.
3. חיבור לשטח
מי שעוסק בעולם החדשנות העסקית מכיר בחשיבות של חיבור המנהלים לשטח כמחדד העיפרון החושי. מהציטוטים הנ"ל (מרפול בתחילת שנות ה-80 ועד פרס באמצע שנות ה-90) עולה כי מקבלי ההחלטות היו מנותקים מהשטח. הם היו כוחניים מאחר והיו מפוחדים ואובדי עצות. קיבעון מחשבתי מוליד התחפרות. במקרה דינן תרתי משמע. פתיחות מחשבתית מוזנת מחיבור לשטח. מהקשבה למה מבקש ויכול לבקוע. התמונות והעדויות הצביעו כבר בשלבים הראשונים על ניתוק מהשטח: מסוכריות על חיילי צה"ל לכוויות בגופם ונפשם. מאורז ועלי ורדים לפיגועים ומטענים.
70% ממפקדי צד"ל לדבריו של אל"מ נביה אבו ראפע היו נוצרים ודרוזים ו-70% מהחיילים- שיעים. מהלך המעיד על תפיסה היררכית המנותקת מהשטח. תפיסה היררכית מעודדת במכוון או שלא ניתוק בין ההנהלה לעובדים ובהמשך מול הלקוחות. תפיסה היררכית מחלישה לאורך זמן את הארגון מבפנים ומכניעה אותו מאחר והיא מתכתבת עם שליטה. היא נעדרת אמון. מטבעה מחלישה את מידת המעורבות שבתורה מעקרת את המחוייבות. היא מאופיינת בשיח של "אנחנו" והם". שתי שפות בתוך ארגון אחד.
מכאן עולה בבירור החשיבות של בדיקת דופק מתמשכת בקרב הקצונה הבכירה ומקבלי ההחלטות באמצעות הקשבה לקולות החיילים מהשטח. הם מספקים נקודת מבט נוספת וקריטית אשר מרחיבה את שדה הראייה התפיסתי של הראשונים. כמו מראת הצד הגמדית הנוספת של מורה לנהיגה.
דקה 10:48. סטיה נדלה, מנכ"ל מייקרוסופט מדבר על חשיבותם של מהלכים המחברים לשטח אל עבר הבנה טובה יותר של צרכי הלקוחות ומהלכי המתחרים.
חיבור לשטח מאפשר לינוק פרטים נוספים. "מהו מידע"? מסביר פרופ' סמי מולכו בספרו הכל על שפת גוף. "משהו חדש? לגמרי לא. העולם מלא פיסות מידע. הן מצויות תמיד בשפע ואנו חשופים להן. הן חדשות רק לאדם ששם לב אליהן בפעם הראשונה". ואולי הגיעה העת לשים לב באמצעות החיבור לשטח, לעולם סמוי שנראה לפרקים כאויב האתוס הצה"לי: עולם הרגש.
