על תפיסה שבטית כתפיסה מגרה יצירתיות בחיים: בהורות, בעסקים ובחינוך
שבע בערב. אני עומד ליד המקרר ומטיח בפני זוגתי היקרה את פחדיי: "נראה לך שאני רוצה ללכת למעגל גברים הזה? אלה גברים?! מפתיע את עצמי באמירה זו וממשיך אבל "אין לי ברירה". אני מצדיק לעצמי את עצמי: "תחושת הבדידות שלי עוצמתית".
חייב לשתף, "להקשיב למנגינות של גברים אחרים שחווים תיסכולים דומים"; שרוצים להעמיק דעת ואוהבים לשתף"; "להרגיש ולו לשעה שאינני לבד בעולם".
מריץ את המשפטים האלה במסוע המחשבות שלי. משפטים שנאמרו לי לאחרונה כל כך הרבה פעמים על ידי המנטורית שלי וזוגתי. לך תשב עם עוד כמה גברים סביב מדורה. מה יכול להיות?! מסעף עוד יותר את אמירותיהן והשאלה הרטורית הזו מאתגרת אותי. גורמת לי לנסות להבין ולהרגיש למה לעזאזל המהלך כל כך קשה לי?
כן, על מנת ללמוד דברים חדשים עלינו להתוודע אל החסמים שמונעים מאתנו ללמוד. בין אלו: רגשות אשם אשר מונעים מאתנו ליזום מהלכים שייטיבו עמנו; חשיבה סטריאוטיפית ומכלילה שנועלת אותנו; שימוש יתר בטיעונים שרק מעמיקים את הבור התפיסתי שלנו וגורמים לנו להתחפר בעמדתנו אל מול טיעונים/ניסיונות חדשים; הסקת מסקנות נחפזות מדי המוזנות מידע מוקדם ומתגלות בדיעבד כלא רלוונטיות); גם ההגיון הבריא, אותו הגיון שמנחה אותנו בכמעט כל צעד ושעל בחיינו הבוגרים ומוזן ממראת הצד של נסיעת חיינו (מה ש"כבר חווינו")- נדרש לפנות את מקומו אל הלא נודע (מה שאנו באמת רוצים לחוות). זה המתכון לצמיחה בחיים- כך גיליתי לא אחת.
בעוד חצי שעה אכנס לאוטו ואסע לראשונה בחיי למעגל גברים. הרעיון הזה הגיע שוב, איך לא מזוגתי. אישה יקרה. אישה חכמה.
היא טוענת את עצמה ומטעינה אחרות מזה תקופה במעגל נשים לא רחוק מביתנו. משאירה אותי אחת לחודש לבהות בכוכבים לבד ולתהות מדוע לא מצטרפים אלי עוד כמה גברים לבהות באחד המופעים היפים שהחיים מזמנים לנו – יחד.
שיתוף, אמון והעצמה
לא השתכנעתי משיתופיה המדודים של זוגתי לאחר מפגשיהן. נשים מדברות. אנחנו גברים. אצלנו זה אחרת, אני ממציא לעצמי סיפור סרק נוסף שלא באמת תואם את תפיסת עולמי. מתחבא מאחורי סטריאוטיפים לא לי..
מתבונן במחשבה שמזינה את הבאה וזו שאחריה…מחבר כל אחת לאטב כביסה ומחברן לענני המחשבה שנעים ברכבל משלהם
ואז המנטורית שלי שולחת לי קישור למפגש מעגל גברים. מה זה הכוח הזה שיש להן בכלל ועלינו הגברים בפרט אני תוהה בחצי חיוך ביני לבין עצמי?! אישה חכמה.
מכשפטובה היא קוראת לעצמה, או כך מכנים אותה אחרים. היא באמת כזו אני מגלה פעם נוספת בחיי. בפעם האחרונה שזרמתי איתה (ראו בלוג ראשון- בגיל 40) קילפתי שכבות של קרם הגנה אותו מרחתי על תודעתי, תפיסתי ודרך חיי. התוודעתי לגרעין היצירתי שלי.
התוצר מסב לי סיפוק רב: כיום אני מסייע לארגונים, בתי ספר וחברות, לזהות ולחזק את האקלים היוצר שלהם.
הערב היא עשתה זאת שוב. כישפה אותי. שלחה אותי להתסכל עוד יותר פנימה. בדיוק כשחשבתי שנגעתי בו, בגרעין היצירתי שבי, הגיע הערב הזה וגרם לי להשיל עוד שכבה מעורי אל עבר הוויתי העכשווית.
זכיתי למגע מחודש עם הפופיק היצירתי שמחבר את הרגש לאינטלקט; בין המוכר והידוע לבין החדש והמבקש להתגלות, בין הפחד לתעוזה.
קרל יונג נתפס פעם אומר כי:
"בדידות אינה נובעת מחוסר אנשים סביבך, אלא מחוסר היכולת לדבר עם אנשים על מה שמשמעותי לך".
כאשר שיתפתי את המשפט הזה עם חברים, מכרים ובני משפחה לפני מספר חודשים בווטסאפ, זכיתי למנעד תגובות טיפוסיות שנשא DNA דומה: דאגה שמא ירדתי מהפסים; שמא אפגע בעצמי.
למדתי אז כי קשה להיות אמיתי לגמרי בעולם המודרני. כי פגיעות, אסביר מאוחר יותר סביב המדורה במענה לשאלה מטעם אחד הנסובים, קשה להפגין בעולם בו אנו חיים. פגיעות מעידה שלא הכל ורוד. שאני לא מושלם, שיש בי משהו שמבקש להתיישר, לקבל צורה.
שאני בסך הכל בן אדם.
אבל באופן פרדוקסלי, המשכתי בהתלהבות, ברגע שאנו מפגינים פגיעות, נוצרת אינטמיות עם הצד השני ואמון מתחיל להיבנות.
תחילה אמון בעצמי ועם עצמי. אח"כ עם האחר. אני מעז יותר. אני אני יותר. הצד השני מקבל השראה או לכל הפחות מרגיש סופסוף כי הוא לא לבד..העצמתי אותו.
הבטחון העצמי צומח, הדימוי העצמי מתעצם.
יערות מנשה
מניע את האוטו בהיסוס. לפי הוויז מאחר כבר ברבע שעה. איחור שאני מייצר באופן מודע על מנת להגיע בשלב בו יש לערב צורה. כך ארגיש נוח יותר. פגיע פחות. בשליטה. שנים אהבתי להתבונן מהצד. לא למהר לקפוץ למים. ללמוד כיצד דברים מתהווים: רגעים, יצירות, שינויים, חברויות, דינמיקות. ככה זה עם גיאוגרפים. התבוננות היא בנשמה שלנו…
האוטו מטפס בדרך היפהפיה של יערות מנשה אל עבר הקיבוץ המארח. בדרך, ישנה תחרות בין פנסי הרכב לבין שלושת-רבעי ירח מי מאיר את הדרך נכון יותר. ואני צוחק בתוך עצמי ומיד "נבהל" וחוזר לתפיסה חמורת הסבר עמה יצאתי מהבית.
עובר את שער הקיבוץ ומתמסר להוראות הוויזיות האחרונות. מחנה, יורד בחשכה בזהירות על גבי מדרגות אבן מסותתות אל עבר גוף אור כתום ומרצד. התמונה מתחילה להתבהר. עשרה חבר'ה שבר-מצוות שנים מפרידה ביניהם, כך יתגלה בעוד דקות, נסובים סביב מדורה.
מתיישב בהיסוס מופגן ליד מנחה המפגש וסורק בעיני את הנסובים. אומר להם שלום בעיניי. טוב נשקף מעיניהם. המתח בתוכי עדיין קיים. הגעתי עם רצון וציפייה להתחבר לאחרים וללמוד מהם אולם מרגיש כמו קוביית קרח. מקובע ונוקשה.
לא עוברות שתי דקות ואני כבר בעיצומה של מטלה מספר אחת: למצוא ענף אותו אצרף לאש אגב שיתוף לבבי או ורבלי של תחושות/מחשבות ראשוניות. בוחן את הענף הראשון ברצינות. עובר לשני. בשלישי נעצר.
אורות בית המשפט נדלקים לפתע. קלדן בית המשפט שבי מתחיל לחמם את המקלדת באמצעות מתן ציונים לאירוע, לעצמי ולאחרים.
אשמה שמתחוללת בפנים מובילה להאשמה שמופנית החוצה. התוצרים: הסתגרות וריחוק.
התבוננות שמוכוונת פנימה מובילה את תודעתנו אל לקיחת אחריות שמופנית פנימה. התוצרים: שחרור ופתיחות.
בדרכי חזרה אל המדורה, השופט נכנס לאולם. נראה פחות מאיים ממה שסברתי תחילה וכל המחשבות המתייגות מתיישבות על ספסליהם בציפייה.
מסתכל בשנית אל הירח ומחייך. לרגע כאילו כבו אורות בית המשפט. אבל סדרן בית המשפט נוגע קלות בכתפי הימנית ומחווה לי להמשיך אל עבר עמדת העדים. בשלב זה, זהות הדובר עדיין לא ברורה לי. האם אפתח את פי כנחקר, מומחה או שמא כעד..
מנחה המפגש מזמין את הנסובים לסבב של שיתופים.
עוברת דקה. המתח באויר. הפתיחות טרם הגיעה אל המדורה.
בא לי לצעוק: יאללה דברו כבר! תוציאו! חיים פעם אחת!
אבל אני שותק. בדיוק כמו כולם.
אט אט אני מרגיש את קוביית הקרח שבי נמסה מול האש והופכת למים.
המנחה מדבר על כך שרוב גופנו מורכב ממים וכי התשדורת בינינו היא סוג של מיזוג בין גופי מים. האנלוגיה עובדת כאבקת קסמים ואנשים מתחילים להיפתח.
פעם כשזה היה מגיע לשיחה/דיון הייתי קופץ בראש. האגו הנחה אותי. רציתי להראות לכולם (לעצמי בתכלס) שאני שווה. אז פיתחתי מיומנויות מתאימות. היום אני משתדל קודם כל להקשיב ואז לענות/לפתח. לעיתים שותק כי אין לי מה לומר.
ואז הרגשתי שהגיע תורי. התחלתי לדבר. לשתף.
מילים מתבגרות למשפטים. משפטים מתהווים לתפיסות.
אחרי שעה וקצת אני שם לב כי על אף בר מצוות השנים שמפרידה בין הצעיר בחבורה למבוגר, נבטי השיתוף שהחלו לצמוח בערוגה התודעתית הקולקטיבית דומים להפליא, עד כדי זהים.
דווקא במרחב השונות, מצאתי, נמצא פוטנציאל הצמיחה היצירתית. במיזוג שבין תפיסות תרבויות, תפיסות, גילאים, רקעים וחוויות מתגלות תגליות, מומצאים מוצרים ונולדת חדשנות יצירתית. הסתכלו על פרדס חנה. הביטו בתסיסה העשייתית שם.
אוי כמה נהניתי לשמוע אחרים פותחים את סגור ליבם. אוי כמה שמחתי להנהן כל כמה רגעים בהסכמה ותחושת הזדהות. ברגעים הללו סגרתי מעגל קטן. ברגעים האלה לא חשתי בודד בעולם. חזרתי בראשי למשפט שהטחתי בפני זוגתי ליד המקרר וצחקתי על עצמי. עם עצמי.
נפתחים
בסבב השיתוף השני אני מוריד שכבת הגנה נוספת. מספר לסובבים כי במקצועי אני מנחה אישי וקבוצות בנושא פיתוח יצירתיות. חרטתי על דגלי אני ממשיך כי כל שקף עליו אני מדבר, כל רעיון אותו אני מציג כמקור להשראה/לימוד/גירוי- חייב אני לעבור דרך בבואתו בשלב זה או אחר של חיי. כי רק כאשר אני חווה את הרעיון בעצמי, הוא יעבור באופן אותנטי לקהל, יפרה אותו וישרוד את הזמן.
הנה השקף (שיקוף של אמריקאית אודות תרבות שבט אבוריג'יני בהקשר של צמיחה). עוד נחזור אליו בהמשך:
כך, אני מסכם את דבריי, אתם מאפשרים ומסייעים לי להחיות עוד פריים של חיי. כך אני יוצק לחיי משמעות. לומד על עצמי מההתנסות ומתרחב ממנה; לומד על אחרים ומהם; לומד להיות עם אחרים וממי שאני תחת תנאים משתנים..
בראשי מתרוצצות מחשבות על פרדוקסים שמהם מורכבים חיינו. הנה שניים מהם:
- הבדידות היום היא ללא ספק תוצר לוואי של כניסת הטכנולוגיה המודרנית לחיינו. היא חידדה את עפרון התפיסה האינדיווידואלית בקרבנו, וכמעט שברה את חוד התפיסה השבטית (תפיסה קהילתית). מן העבר השני של נהר הלוגיקה, אני משלים: זו הטכנולוגיה שחיברה אותנו הערב יחדיו.
- ללא הצמא, הגוף לא יחפש מים. תפיסת הסלפי שיצרה הטכנולוגיה היא זו אשר מזינה את הצורך להיות שוב חלק ממשהו. משבט תפיסתי עימו אנו מזדהים ולו אנו תורמים.
אז מה למעגל גברים וליצירתיות אתם וודאי שואלים…
הנה חיבור אפשרי. הזמנה לצמיחה יצירתית:
על תפיסה שבטית כתפיסה משחררת אל עבר פרצי יצירתיות
יצירתיות פורחת תחת תנאי שחרור.
תפיסה היררכית, השכיחה כל כך במחוזותינו, מרחיקה אותנו ממימוש הפוטנציאל היצירתי שבנו. למה?! מכיוון שהיא נשענת על שליטה. ושליטה היא ההיפך משחרור. שליטה מרחיקה את האמון – שהוא כפי שראינו מזין בתורו את היצירתיות. בואו יחד נבין קביעה זו:
היצר בשינה
הדחפים הפראיים שלנו, כמו גם היצר המיני, הפחד והאהבה מקבלים ביטוי בשלב ה-REM (תנועת עיניים מהירה) של השינה- הוא השלב האחרון. זוהי הנקודה בה הכל מתערבב כמו בתוף מכונת הכביסה: יצר המין, פחד, חדווה, תוקפנות, אהבה. אלו הרגעים בהם תוף הכביסה מייצר חלומות, סיוטים ופנטזיות. זהו שלב בו המערכת הלימבית (המאפשרת מטבעה) לוקחת פיקוד על המוח במקום ההגיון הבריא (השולט מטבעו) ומשחררת את הדחפים.
זו הסיבה שסיוט, שהינו תוצר של ביטוי הפחדים והדחפים הפראיים שבנו, ייגדע בהתעוררות, רק כאשר ותודות להשתלטות המחודשת של מרכזי ההגיון על המוח.
ברגע הזה בשבע בערב בו חוויתי את הפחד לנסוע למעגל הגברים הייתה גם הזמנה לחדווה ויצירתיות. חברים טובים הם הפחד והשחרור. בפופיק, בצומת בו הם נפגשים – מצוי הפוטנציאל לפרץ של יצירתיות. אותה יצירתיות שהזינה את התעוזה לנוע אל עבר המפגש הלא מוכר וזו אשר הזינה את הבלוג הזה.
הפופיק הזה, ה-HUB שבין הפחד (Beneath) לתעוזה; שבין הלא נודע למֵעֵבר (Beyond) הוא האזור שיזמים ופורצי דרך כל כך אוהבים. הם ממש מתמכרים אליו. לשחרור.
יזמים אמיתיים נוטים לשחרר שליטה באמצעות "רידוד" תפיסתם- מהיררכית לשבטית. דווקא ממקום שהם מכירים את ובחוזקותיהם ודווקא מהגישה הפרגמטית הם מפתחים ענווה תפיסתית שאומרת: לבחורה הזו יש את היכולות הנדרשות; לבחור הזה יש את המשאבים הנדרשים; הם נפרדים מהתפיסה השכיחה במחוזותינו של "אני יודע יותר טוב" המוזנת מהאגו שמקטין את האחר ומאדה את האמון. דווקא מהמקום העניו והצנוע הם נשענים על השלמת יכולות. בזכות שאלות כגון מה יקרה אילו? הם חודלים לחשוש מהפחד ונכנעים לו. הסקרנות מניעה אותם.
בכירי Apple נדרשו לאייש את עמדת הטלפנים מפעם לפעם. להתנתק ממגדל השן שלהם. כי מה שרואים מכאן לא רואים משם. לרדד את תפיסתם. להיות חלק מהשבט. מהקהילה. כי קהילה אמיתית לא מנוהלת- היא מתנהלת.
הורים, גננות ומורים שרוצים שילדיהם/תלמידיהם ימצו את היצירתיות שבהם מוזמנים לשחרר את שליטתם לעיתים קרובות יותר. להבין כי תפיסתם כי "כך צריך", כי כך הם חוו או "זה קיים", היא אבן הנגף בפני התפתחות היצירתיות של הילד/תלמיד. כי מה שיש לילד להציע הוא גמישות תפיסתית אותנטית. ראייה אחרת.
אבא, מתי מגיעים? הוא שואל אותי כשהוא בן 5. עוד חצי שעה אני עונה. כמה זה חצי שעה אבא, אינני מבין? עוד פרק אחד של פרפר נחמד אני עונה וחיוך של שביעות רצון עולה על פניו.. הוא הבין. ראיתי אותו. התחברנו.
או אז המבוגרים ממירים את הפחד (שמזין את השליטה) בשחרור (שמזין את האמון) ומזמינים את עצמם להתוודע אל הלא נודע. לתת לילד לבטא, להתבטא. בדרכו. שתהיה קרוב לוודאי שונה מזו שהכרתם. כאשר מאפשרים לילד את החופש הזה להיות הוא- בטחונו מתחזק, דימויו מתחזק וייחודו התפיסתי מתבהר לו. כך נהגו רבים מהשבטים. הילד למד מתוך התבוננות; השבט כיוון אותו להתוודע לייחודו המולד, יהו אלו יכולות של ריפוי, צייד, מוסיקה ועוד. הם בתורם יזינו את השבט אל עבר צמיחה ואחדות. כי בטבע לומדים מגוון הוא חוסן. מגוון לא מאיים. הוא מאפשר מרחב תמרון גדול יותר.
מורה לפיסיקה נעזר במורה לחנ"ג בבואו ללמד את החוק ה-3 של ניוטון: לכל כוח יש כוח נגדי. חומר קשה בטירוף. על גבול הלא קליט מנקודת מבטו של נער. ואז הם מקפיצים אותם יחד על טרמפולינה. הילדים חוו את החוק. למדו. ובעיקר נהנו. ככה זה מרגיש כשמורה תופס את עשייתו כחלק משבט. הוא עוזר לעמיתו (הצייד, מספר הסיפורים) לצמוח ולבית הספר (לשבט) לפרוח.
ג'וליה קמרון נתפסה אומרת:
"יצירתיות דורשת אמונה. אמונה דורשת שנוותר על שליטה.תהליך היצירה הוא תהליך של כניעה".
כל פעם שאני "נכנע", אני נותן לרפסודת חיי לזרום בלי לדעת, אבל עם הרבה להרגיש. כי שם, מעבר לראפיד הבא, נמצא הדבר האמיתי. אני.
מתוך התבוננות במה קורה לי לפני השיתוף, כאשר המחשבות והרגשות עוד כלואות בפנים; במהלך הדיבור, כאשר אני מרגיש את המתח מומר בהקלה אשר מתפשטת בכל איבר בגופי; ואחרי השיתוף, השחרור. התחושה הזו של "מה- מזה פחדת כל כך? זה היה כל כך נורא? ואז הריק הזה שנושא בקרבו כל כך הרבה בינה. אספתי אותה פעם נוספת וצמחתי. אני בדרך להיות אב, בן זוג, חבר ואדם טוב יותר מאשר בשנה שעברה. אז אני פונה אל המעגל ומבקש לחגוג. מקווה ומאמין שכולם יבואו לחגוג איתי. ממש כמו פעם. כאילו דבר לא השתנה.
תודה לכם גברים יקרים על ערב קסום, מעשיר ומהנה! תודה לכם נשים חכמות שהיוויתם פעם נוספת את כוח ההיגוי. את הכוח המניע!
לחיים!
רוצים לפתח גמישות תפיסתית בחינוך ובעסקים?
צרו קשר ונתפתח יחד בסדנה, קורס או הרצאה אל עבר ריבוי תוצרים!
