סדרת בלוגים זו הנה פרי של חיבורי לטבע הפראי של לפלנד. ללא מתווכים תרבותיים. רק אני והלבן הלפלנדי. התבוננתי בו והיינו לאחד. למשך כשבוע שנראה כחלום.
כמה ימים לאחר ש"התעוררתי", נוכחתי לדעת כי מגע הקסם של הטבע הבתולי לא עבר. מסתבר כי הוא לא פסח גם על יתר חבריי לקבוצה. אבא מתקשר ואומר לי: תגיד, אתה גם מרגיש את מה שאני מרגיש?! כן, אמרתי לו ולא היינו צריכים לפרט זה לזה את תחושותינו. לא הבנו. הרגשנו. לרגע היה זה הטבע שהיווה את היסוד המחבר בינינו, לא הדם.
כעבור שעתיים מתקשרת ידידה שהכרתי בטיול. מספרת שהיא, אחיה וגיסתה שטיילו עמנו, בהיי מטורף ולא מוסבר. לא, לא ההיי הרגיל שמאפיין את הטיולים אליהם יצאתי בעבר, הקדימה תשובתה לשאלתי שעמדה להיוולד. משהו חדש ולא מוגדר. הרגשתי את החיוך שלה נוגע באפרכסת.
רוח דומה של פליאה אפפה את קבוצת הווטסאפ של הטיול. מנעד גילאים, רקעים עדתיים ומעמדיים, נשים וגברים- כמעט כולם חשו באבקת הקסמים שהטיל עלינו השבוע הלבן.
ואני, שתמיד אהבתי והערכתי את הטבע, תמיד כיבדתי אותו וביקשתי ללמוד ממנו, מצאתי את עצמי נפעם מעוצמת החוויות שם, הפעם יותר מתמיד. עמוק בפנים הרגשתי כי היה שם משהו שונה. המשהו השונה הזה יתבהר לי כעבור מספר חודשים של דגירה ועיכול. המשהו הזה הוא מה שקורה לאדם מערבי בעולם המודרני כאשר הוא מקלף את שכבות הזמן ומעמת את עצמו והוויתו עם הטבע. פוגש אותו, ללא מתווכים מקומיים שחשים בעלות על הטבע, וכך מקבל פרספקטיבה בריאה.
אולי זה קו הרוחב הייחודי, אולי זה הקור הקיצוני, אולי האנרגיה המצטברת שנותרה שם די נקייה מכל השפעה אנושית מהותית. כל המרכיבים הללו ועוד, הם אלו אשר הנביטו את הזרעים שהתקיימו בתוכי לכדי סדרה זו. זרעים שזיהיתי בערוגה פנימית בבטן לפני כשנתיים:
אז נסעתי עם בני משפחתי להתארח בקיבוץ לוטן שבערבה. קהילה קטנה ומתוקה אשר מתחזקת באדיקות מרשימה את ארוחות השישי המשותפות בחדר האוכל. התיישבנו לאכול בסמוך לזוג הולנדים חובבי צפרות וחיכינו לקידוש. פתאום, הרגשתי שמישהו הדליק לי גפרור בבטן ופרץ רגשות עלה וטייל מהפופיק כל הדרך עד לבלוטות הדמע של עיניי. החוויה דמתה לשטפון מדברי הזורם בנחישות שקטה, משנה בעדינות את גוון ומרקם השטח בו הוא נוגע, עד נקודת המפגש עם המסה הקריטית שלו, השטף הפתאומי.
הגלוי- תחושת הביחד הזו שהייתה בחדר, והסמוי- השבטיות שכה חסרה לי בחיי נפגשו והציתו את האש בתוכי, כמו שתי אבני צור אשר גילו את ייעודן.
מרגע זה הרגש היה לי למצפן. לשכל ייקחו כמעט שנתיים תמימות להתבגר לכדי סדרה זו.
אז כן, הסדרה מגלמת תהליך של עשיית שלום בית בתוכי. לאחר עשרות שנים של בלבול תדיר, ריבים פנימיים, תחרותיות מובנית ומה לא, החלטתי לנסות לתפוש את עצמי ואת המציאות אחרת. לתת צ'אנס לתפישה חדשה. לתפישה המחברת בין האיכויות השוכנות בתוכי. לתפישה שבטית. היא תמיד התקיימה בתוכי אם כי נדחקה ע"י אחותה התאומה ברחם התפישתי שלי, התפישה האנליטית.
זו תפישה שהמערכות השונות אליהן נחשפתי בחיי הִבְנוּ בקרבי במשך שנים כה רבות. במהותה היא מפרידה. מרחיקה. לא טבעית. מצאתי כי היא פוגעת בחיבור האדם ליצירתיות שבו ומרחיקה אותו מהיסודות הטבעיים המזינים יצירתיות: חושים, מעורבות/התנסות, התבוננות ועבודת צוות. אלה יסודות המצויים בקרב ה"בראשיתיים" (Beginners Minds): הטבע, העולם השבטי שחי בטבע והילדים. שלושה עולמות אשר מרכיבים את ומשפיעים על חיי. שלושה עולמות ללא גבול תפישתי מהם אני יונק. מפנה לכם עטין אם תרצו גם.
במהלך כתיבת סדרה זו הצלחתי לראשונה בחיי לחבר את הנקודות. לחבר בין הצד האנליטי שבי ובין הצד היצירתי. בין חוויות מילדותי ומהלכים בחיי הבוגרים. בין הצלם שבי לבין הכתב. בין הגיאוגרף שבי ובין חברו היזם. זהו עולמי. אז אם הטבע תופש את עצמו כשבט, מי אני שאסרב לתפוש את עצמי כשבט. אז התחברתי אליו שם. בחבל הארץ הבראשיתי הזה שקוראים לו לפלנד. נכנעתי לו. נמסתי לתוכו. למדתי פעם ראשונה בחיי כי הכל הוא אחד. גם המרחב בתוכי. חוויה מהנה.
*מוזמנים לקרוא חלק זה כחלק ראשון או אחרון בסדרה. זה לא משנה.
תפישת הטבע את עצמו
פעם, לפני המון המון שנים חי לו האדם בטבע. לא בקרבה לטבע. בטבע. שניהם היו לאחד.
כדור הארץ עשיר ומגוון. הוא כולל ימים, יבשות, אגמים, נהרות, רוחות, זרמים ועוד. אלו אינם נפרדים זה מזה, אלא מזינים האחד את השני. משפיעים האחד על השני. מושפעים אחד מהשני: הרוחות משפיעות על זרמי הים אשר משפיעים על הגלים שמעצבים את חופי הימים…
כן, בטבע הכל הוא אחד. דבר אינו נפרד
יצירתיות ותפישת האדם בעולם השבטי
בעולם השבטי הקדום האדם חי עם הטבע והיה לאחד עימו, תפישתו עוצבה בהתאם. הוא היה חלק ממנו. איבר בגופו. ממש כמו שאיברי גוף האדם משפיעים זה על זה ומתכתבים זה עם זה. הם אינם נפרדים זה מזה.
תפישתו את המציאות הפיסית-קיומית הייתה מערכתית: אני חלק ממשהו שמזין אותי (הטבע כספק מזון), מגן עלי (משאבי הטבע), משפיע עלי (אקלים, מז"א, טופוגרפיה) וכו'.
הטבע היה לו למקור ההזנה. למורה. למקור ללימוד ולחיקוי. הוא העניק לו השראה.
אמצעי הלימוד העיקריים של אנשי השבט היו: חיבור לחושים, מעורבות/התנסות, התבוננות בטבע.
הטבע עיצב את תפישתו של האדם הילידי לכדי תפישה מחברת. תפישה מחוברת. תפישה שבטית. האדם התבונן בטבע וראה כי הטבע תופש את עצמו כשבט. על כן זה אך טבעי שסגנון חייו התהווה לכדי סגנון חיים משותף. בסגנון חיים שבטי, הפרט פיתח מיומנויות ייחודיות ככלי לביטוי, מימוש והגשמה. השבט עודד אותו לעשות זאת מאחר והוא תוגמל וצמח עם צמיחתו של הפרט.
תפישתו את המציאות החברתית, הייתה גם היא מערכתית: אני חלק ממשהו שמזין אותי (הצייד-קיומי; המוסיקאי-הנאתי; מספר הסיפורים- רוחני; וכו'), מגן עלי (ערבות הדדית), משפיע עלי (תרומת יתר הפרטים).
הזהות של הפרט הייתה ברורה לו מגיל צעיר: תיווך כשרונו המולד לשבט. בכך העניק לשבט ערך מוסף: את עצמו. את מקוריותו והיצירתיות שבו. את ייחודו. את ייעודו. בתמורה, קיבל הפרט ערך מוסף שלא יסולא בפז: תחושת שייכות ובטחון, אגב ביטוי עצמי אותנטי, מימוש עצמי והותרת חותם – הצרכים האוניברסליים האלמנטריים של האדם מאז ועד עולם.
תפישתו ה"מקצועית" של האדם השבטי נשענה על שת"פ ועבודת צוות מבוססי השלמת יכולות ייחודיות. כמו זו של הטבע.
כן, השבט היווה את המחדד למגוון העפרונות הצבעוניים שבטיפי. כל עפרון (פרט בשבט- חלקי השלם) היה ייחודי בסגנון ובתחום הביטוי שלו (המקוריות) אולם כל העפרונות היו צריכים את המחדד (השבט- השלם) על מנת להמשיך לבטא את עצמם. המערכת כולה נשענה על היזון חוזר.
…העין אינה רואה את עצמה…
…החרב אינה יכולה לחתוך את עצמה…
ספר הטאו, תרגום: ניסים אמון
היצירתיות הייחודית של הפרט בשבט ייצרה ערך מוסף עבור המכלול, שהוא רק חלק ממנו.
יצירתיות ותפישה שבטית בקרב חיות בטבע
בטבע, כל אורגניזם מבין את ייעודו. את תפקידו. תיפקודו נגזר מייחודו המקודד גנטית. עשייתו של האורגניזם בטבע אינה מוּנַעַת משליטה של גורם מפקח.
לֵךְ אֶל נְמָלָה עֵצל, רְאֵה דְּרָכֶיהָ וַחכָם.
אשֶׁר אֵין לָהּ קָצִין, שׁוֹטֵר וּמֹשֵל.
משלי ו'/ו'-יא'
עשייתו הינה דרכו הטבעית (והיחידה) לביטוי עצמי. למימוש עצמי. לביטוי ייחודו ומקוריותו. להותרת חותמו. ליצירת ערך מוסף במכלול שהוא רק חלק ממנו.
הן תפקידו והן תיפקודו של האורגניזם בטבע אינם עומדים בפני עצמם. הם יחסיים. הם חלק מעולם אקולוגי. משרשרת מזון. חלק ממארג עשייה פלאי של אינספור יצורים המשלבים ידיים. בדומה לכוחות השונים המרכיבים את כדוה"א (רוח, זרמים, גלים, חופים). בדומה לשבט האנושי (מטפל, מוסיקאי וכו'). קהילה המקיימת יחסי גומלין, נשענת על השלמת יכולות ומונחית ע"י עקרון ההתארגנות העצמית.
הבונים יוצרים סכר. תנו דעתכם לשימוש היעיל במשאבים הזמינים להם- עקרון מוביל בחשיבה יצירתית, בכל תחום ובכל זמן. עקרון שדורש חיבור למרחב באמצעות החושים. הם מוּנָעִים מחיבור לאינסטינקטים הטבועים בהם בבואם למזג בין המשאבים ה"מנותקים" זה מזה לכדי יצירה הרמונית. כמו בהרכב מוסיקלי. הבוגרים עושים זאת באמצעות התבוננות בסובב אותם וחיבור לאינסטינקטים המולדים. חיבור חושי פנימה. הגורים מתבוננים במבוגרים בבואם ללמוד אודות רזי הבנייה. משך: 2:30 דקות.
הנה דוגמא אחת. בואו נתמקד לרגע במשפחת בנאי של הטבע: משפחה של יוצרים: הבונים.
בסופו של יום, הסכר אשר הבונים אמונים על הקמתו הינו חלק ממערך אקולוגי עשיר. יש לו תפקיד ביצירת ערך מוסף עבור "צרכנים" אחרים במרחב: הבריכות הנוצרות בעקבות הסכר מסייעות בהאטת וסינון המים הזורמים. אלו בתורם מסייעים בייצוב האדמה ואספקת חומרי הזנה, שבתורם מונעים הצפות ובצורות.
כן, בתפישת הבונים הכל הוא אחד. דבר אינו נפרד
חלקם של הבונים הוא יחסי בתמונה הכוללת. הם איבר בגוף כדור הארץ. הם לא עומדים בפני עצמם. שימו לב לעבודת הצוות היצירתית שלהם הנגזרת מתפישה שבטית-קהילתית. לא אינדיווידואלית. על אף העובדה, או ליתר דיוק בזכות העובדה שייחודם אינו מוטל בספק. הרי אין עוד חיה בטבע שיכולה להחליפו ביצירת סכרים.
גם בקרב גורי הבונים, בדומה לאנשי השבטים, אמצעי הלימוד העיקריים הם: חיבור לחושים, מעורבות/התנסות, התבוננות במבוגרים. נכון, אותם אמצעי לימוד בקרב ילדים.
גם בקרב הבונים, התפישה ה"מקצועית" נשענת על שת"פ ועבודת צוות מבוססי השלמת יכולות.
To develop a complete mind: Study the science of art; Study the art of science. Learn how to see. Realize that everything connects to everything else
Leonardo da Vinci
האדם הלבן מתרחק מהטבע ומתרחק מהבסיס היצירתי שלו: להתראות תפישה שבטית, שלום תפישה אנליטית-היררכית
ככל שהאדם הלבן התרחק ממקורותיו, הוא התרחק מהטבע שהפך ל"חיצוני" בתודעתו. השינוי שעבר על המילה מודעות באנגלית לפני ואחרי הרנסנס (1200-1300 לספירה) משקף זאת.
תכף נחזור לרנסנס.
כי עוד הרבה לפני כן בתקופת יוון העתיקה (אי שם סביב 400 לפנה"ס) השתרשה לה התפישה האנליטית. הנה אבולוציית התפישה האנליטית והשלכותיה בפסקה:
בבסיסה מצויה החשיבה הלוגית שאוהבת טיעונים, הנמקות ועובדות. סוקרטס, אריסטו ואפלטון החדירו אותה לתודעה הקולקטיבית. זוהי חשיבה המבוססת על סיווג ומיון של רעיונות, קרי חשיבה מפרידה והיררכית. אט אט הרגש פינה לשכל את המקום הראשון בפודיום התפישתי. מכאן, כבר התבססה בטבעיות השיטה המדעית כשיטה השולטת ללימוד, ניתוח והתפתחות. שיטה הנשענת על שליטה וניתוק. המומחיות (הנרכשת, לא המולדת) נולדה. זו משולה לחפירת תעלה ייחודית לעומק האדמה. העניין עם יצירתיות הוא שהיא אוהבת הפרייה. דרושה תעלת רוחב תת קרקעית שתחבר בין תחנות הסבווי של המומחים.
חזרה לרנסנס, בפסקה אחת:
בתקופה זו ולאחריה צמח הדפוס. ביוגרפיות הגיעו לעולם ובאופן טבעי הלימוד העצמי החל להתפתח. במקביל נולדו להם ערי הענק שהזינו היררכיה ופרטיות. התמקדות הדרגתית בעצמי נרשמה בדפי ההסטוריה. אט אט תפישתו השבטית של האדם פינתה את מקומה לתפישה אנליטית-היררכית. מרוחקת, מרחיקה, מבדלת ומגבילה. במורד הזרם האבולוציוני הזה- הסלפי יוולד.
מחוש לחיישן
עם הזמן, הפנס התודעתי האנושי הלך ובידד את עצמו והאיר בעוצמה גדלה את האינדיווידואליזם. האדם החל להגדיר את עצמו דרך אישיותו, מעמדו הכלכלי, הסטטוס החברתי שלו והישגיו. אט אט פנס תודעתו הופנה החוצה והחליש במקביל את ההישענות על והחיבור ל חושיו כבסיס לקבלת החלטותיו. בשל כך, האדם בעולם המודרני פחות מודע לעצמו. להוויתו. לייחודו. ליצירתיות הטבועה בו. הוא גם פחות מודע לסובב אותו (וויז מול "סלח לי איך מגיעים ל..?) תפישתו מוכוונת לרכישת ידע חיצוני ופחות לחידוד הבינה הפנימית.
הריחוק והניתוק המתמשכים ממקורות ההזנה, הלימוד, ההכוונה וההשראה הטבעיים בדמות התבוננות בטבע ושימוש בחושים פגעו באמון האדם הלבן. הן בעצמו והן בסובב לו. בתודעתו נוצרה תפישה היררכית.
האחים כהי העור שבאים מאתיופיה
מביאים איתם מסורת מופלאה ועתיקה…
…ואני בעיניהם ראיתי איזה אור
ומי יידע אם אברהם לא היה שחור…
אהוד בנאי, עבודה שחורה.
היררכיה תפישתית לא מתחילה בחינוך ונגמרת בעסקים. היא חיה ונושמת בקרבנו.
כמעט סוף דבר: חוזרים למקורות
אבל לאדם, באשר הוא אדם, שחור, אסייתי, יהודי או מוסלמי. מתקופת השבטים הילידיים או מעמק הסיליקון, יש שני צרכי יסוד המניעים אותו: ביטוי של מקוריות תפישתו ותקשורת.
מרכיבי יסוד אלה דוכאו במשך שנים רבות ע"י תפיסה חינוכית וניהולית היררכית. אולם בימים אלו ממש טבע האדם מפעיל כוחות מנוגדים ומחיה אותם מחדש. בימים אלה מתרחשת לה מהפכה קטנה. הצורך בביטוי והצורך בחברה הולידו את חללי הלימוד והעבודה המשותפים. נקודת מפגש בין תפישות. האדם מאמץ בהדרגה לא מודעת את התפישה השבטית בחזרה. כמו שהטבע לימד אותו.
אז בחייכם, שמישהו רק ידליק כבר את המדורה במרכז…:)
תודה על המסע שעברנו יחד..
סוף דבר: זה ביני לבין אהוד אז לא חייבים..
לך אהוד תודה. שוב תודה על היותך.
בתהליך שעברתי למדתי לשנות את תפישתי העצמית. למדתי לראות את עצמי באור חיובי. למדתי לחבר את המכלול שבי לכדי נהר זורם של יצירתיות. אתה, בעצם הוויתך, הענקת לי מודל להשראה ולימוד. זו תודתי.
