אינטואיציה
קול פנימי הניע אותי לצאת מהטיפי החוצה. שמתי לב ממקום אינטואיטיבי ומאוד מדויק שהשיחה עם השמאן תמה. איני מתכוון שהשיחה מיצתה את עצמה במובן המילולי, או מבחינת המומנטום שבה. אני מתכוון לכך שזיהיתי כי "ייעודה" בנרטיב החלום הסתיים.
בשלב זה, זהו הרגש שהבין זאת. רק בשלב מאוחר יותר הזיהוי יהפוך לשכלי. מה תפקידו של הרגש בתהליכי קבלת החלטות ומה תפקידו של השכל? מי מקבל פה את ההחלטות?
כיצורים חושבים אנו נוטים להדגיש את כפיפותם של רגשותינו למחשבותינו, יותר מאשר לתלות את החשיבה בכוחות עתיקי היומין של הרגשות
קיי רדפילד ג'יימיסון, התשוקה לחיים
זיהוי. בתוך מפגש מתחבאת לא אחת משמעות עמוקה יותר. פירות יער המתחבאים מתחת לשכבת השלג הנראית. כאשר אני מחדד את עפרון ההתבוננות אני מצליח לפרקים לראות את הנסתר. את המהות. את ה"תפקיד". את ה"ייעוד". את סיבת הליהוק. למשל: לפני מספר חודשים מישהו חיבר אותי עם חברו. "יעד" הפגישה: להציע לארגונו את שירותיי. נפגשנו. הייתה פגישה נהדרת. ואז הוא "קיבל רגליים קרות" ונעלם. הותיר אותי עם סימן שאלה, בלבול וקצת כעס. "הרי היה ממש מעניין". "הייתה כימיה טובה", אומר לעצמי. ובכל זאת הוא נעלם. ואז, כאשר הזמנתי את עצמי להעמיק מעט באמצעות שאלה פשוטה: מדוע אם כך הוא בכל זאת "הופיע" בחיי?! הצלחתי לרדת לסוף דעתו של במאי החיים וזיקקתי את ה"מתנה" שבאמת התחבאה לה במפגש. במקרה דינן, “ייעודו” היה לחבר אותי עם אדם אחר, מכר שלו שאת שמו זרק לאוויר באופן אקראי למדי במהלך הפגישה. שליפה אגבית מהבטן תוך כדי הפגישה. המכר שלו הפך לחבר טוב שלי. "ייעודו" של הבחור עימו נפגשתי תחילה השתנה כליל: מלקוח אפשרי למתווך חברות חדש. התסכול נעלם. הבנה הינה דבר מרגיע.
בת השמאן
הסטתי את היורט ויצאתי מהטיפי. החום הנעים והאור האדמדם התחלפו בקור עז וחושך שחור. הרמתי לרגע את מבטי לשמיים ועיניי ראו מרבד כוכבים אינסופי.
מצחיק, חשבתי לעצמי בעודי משווה בין כמות הכוכבים אליה נחשפתי זה עתה וזו אשר עיניי רואות בלילה לילה. כמה חלקית היא תודעתנו כבני אנוש. לכמה מעט אנו מודעים ביחס למה שקיים. למה שאפשרי. כמות הכוכבים ותפרושתם האינסופית ממש ניערו אותי. לימדו אותי שיעור בפרספקטיבה. קיבלתי שיעור לחיים בשני מימדים: 1) לרגע הבנתי כמה קטן אני. 2) הבנתי בְּרֶגַע כי אני חלק ממשהו גדול מאוד. למדתי ראייה מערכתית.
צֶבֶר מחשבותיי נבלם בשומעי פסיעות שלג הולכות וקרבות. הדמות הלכה והתבהרה ככל שהתקרבה. זו הייתה שוזרת הסלים. אבא ביקש שאלווה אותך, ובמילותיה ענתה על השאלה שעמדתי לשאול. אבא? כן, החכם הזקן, האיש עימו שוחחת בשעות האחרונות. ואני התרגשתי שהקשר עימו נשמר. ליטפתי את צמתה וחייכתי. היא נדבקה וגם חייכה. התחבקנו לדקה ארוכה והמשכנו לפסוע שלובי ידיים במורד השביל שהוגדר ע"י שורות העצים האינסופיות מצידיו.
חשים שינוי
מה קרה עם הגעת האדם הלבן? שאלתי את שוזרת הסלים בניסיון להמשיך את שיחתי עם השמאן ולתבלה עם נקודת מבט נשית וצעירה.
הו, הרבה השתנה פה… השיבה בקול ששידר השלמה ותוגה יחד.
מאז שעזבת הרבה השתנה כאן
זהו זמן שגעון
מהומה עד אין קץ…
אהוד בנאי, בלוז כנעני
הבט סביבנו. אנו חלק ממשהו הגדול מאתנו. אנו חלק מהטבע. את מזוננו אנו מקבלים מהטבע. בגדינו- מקורם בסביבה. כלי הנגינה והציד אותם אנו מכינים מגיעים גם הם ממשאבי הטבע. אנו צדים בשביל לאכול ומיתרת הצייד אנו מייצרים את כלי הנגינה, הצייד ועוד כלים. אשת הרפואה שלנו רוקחת תרופות מהצמחים ביער. בימי נידה, נשותינו יוצאות זו עם זו למקטע יער סמוך ומחזקות האחת את השניה. גברי השבט מנווטים בעזרת הכוכבים. אנו קשובים לסובב אותנו. נעזרים בחושינו למטרת הישרדות ופיתוח היצירתיות הייחודית שלנו.
החושים מנחים אותנו. כמצפן טבעי. הם עוגן עבורנו.
הם כלי העבודה העיקרי שנתן לנו הבורא.
ופסקול מחשבותיי החליט לעבור תחנה מהג'ז שלה למטאל שבי. כל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא הסמארטפון ככלי העבודה העיקרי שנתן לנו הבורא הטכנולוגי מקליפורניה.
שוזרת הסלים הביטה בי. קלטה שעברתי תחנה ושלחה אלי מבט המבקש להבין.
סיפרתי לה ש"פעם", לפני 10 שנים עמדתי ליד מגדל אייפל עם חבר. חיפשנו בעינינו מישהו שיצלם אותנו עם מצלמת הכיס. הבטנו משמאל- וראינו זוג משוחח באינטימיות על ספסל. החלטנו לרדת מהם. עברנו ימינה וראינו מישהו שבדיוק נעצר על אופניו להתבונן ביופיו של המגדל. ביקשנו ממנו שיצלם אותנו. הפעלנו את חושינו וגילינו רגישות לאחר. והיום? שאלה בנימוס על אף שהרגישה לאן הנחל הזה כבר יתנקז. היום אנשים כבר כמעט ולא מבקשים שיצלמו אותם. הם בתודעת סלפי, השבתי.
החושים ככלי עבודה
לאחר שתיקה של כמה דקות בה עיכלנו את האבסורד שבשיחתנו, המשיכה שוזרת הסלים בדבריה: החיבור לחושינו ולסובב אותנו מאפשר לנו להיות קשובים למה נכון (מלשון מכוונן) עבורנו עכשיו. לאיך להגיב לשינויים. החושים הם ערוצי התקשורת שלנו לעולם. זו הסיבה שישנם כמה סוגי חושים. כל אחד מהווה ערוץ בפני עצמו. הם מדברים זה עם זה. כמו עיוור המאבד את מאור עיניו ומחזק בשל כך את יתר חושיו, הוספתי דוגמא הקשרית משל עצמי. נכון, אמרה. הפעם בלי מילים. היא פשוט לחצה את כף ידה בשלי.
מספרים על מאמנו של מייקל פלפס, אלוף העולם בשחייה, שלימד אתו לשחות בחושך. למה זה טוב שאל פלפס?! המאמן היצירתי חייך אליו ואמר: אח"כ אסביר לך. אז הוא התחיל להתאמן. תחילה, הוא לימד את מייקל לספור את מספר התנועות אותן הוא משלים בכל מקצה. בהמשך הסב את תשומת ליבו שבהתקרבו ל-T הכחול שבקרקעית הבריכה, אי שם לקראת הקיר ולפני הסיבוב- האינטונציה של הקהל עולה עם ההתלהבות. כן, בסדר, אבל למה זה טוב? הקשה מייקל לאחר מספר מקצי חושך. כי החושך מזמין אותך להתחבר ליתר חושיך ביתר שאת. כמו עיוור שקיבל מתנה עם אובדן חוש ראייתו- חידוד יתר החושים. למד לסמוך על חושיך האחרים מלבד חוש הראייה. התחבר אליהם. חיזק המאמן כמו קואצ'ר טוב. במקצה הגמר בבייג'ין 2008 נכנסו למייקל מים למשקפת. הוא לא ראה לאן הוא שוחה בלמעלה ממחצית מהמקצה. אז הוא ספר תנועות כפי שלמד. הקשיב לקהל כפי שמאמנו לימד אותו. ומי לדעתכם זכה בזהב האולימפי במקצה המדובר?!
לא הגיוני שנלך למקום שהכל שם שטפונות, זה להתגרות בגורל. אנחנו נמות
מילותיה של אחת הנערות טרם מותה באסון נחל צפית.
האם אנו מחנכים את ילדינו לסמוך על חושיהם?
באיזו תדירות אנו נעזרים בחושינו ותחת אלו תנאים?
האדם הלבן התרחק מהטבע במרוצת האבולוציה האנושית. הוא חתר לנוחות באופן די טבעי. אולם לחתירה זו נלוו מחירים כבדים. את יודעת, עטפתי את הטיעון בדוגמא כי הרגשתי שהיה לו קר, אני זוכר שכשהייתי ילד לפני כ-35 שנים היינו נוסעים עם חלונות פתוחים. אהבתי להריח את האדמה הרטובה לאחר היורה, לחוש את מגע הרוח בידיי. היום בכביש טיפוסי, הסבירות לראות מישהו מוציא את ידיו מחלון רכבו נמוך ביותר. מרבית האנשים נוסעים ברכביהם עם חלונות מוגפים ומזגן המצנן את טמפרטורת עורם לאזור הנוחות.
מעניין השיבה לי בחיוך צנוע. מעניין כיצד זה משפיע על מצב רוחם. על תחושת החיבור שלהם לסובב. על תחושת השייכות שלהם.
כל כך הרבה זמן לא דיברנו שנינו על כל מה שעובר מעלינו
אהוד בנאי, היום
זכרון חושי
הבטתי מעלה וראיתי שובל עשן מיתמר. עיניי ליוו אותו עד לפתח העליון של הטיפי אליו התקרבנו חזרה. ריח העצים השרופים פגש את אפי. עצמתי את עיניי והריח זרק אותי להודו. למקום בשם קסר- דווי. מקום בו האח עבד שעות נוספות כי הוא הביט להימליה בעיניים. במוחי עלו תמונות מהחדר בגסטהאוס. הזכרון הפגין רזולוציה מרשימה: צבע הספה בחדר, מיקומה, מיקום האח, מקום מושבו של גיל חברי לטיול. לכאורה פרטים שוליים בעוד ערב סתמי מול אח בוערת. ושוב הבנתי את מה ששוזרת הסלים דיברה עליו. לימוד, רצוי שיהיה הקשרי. גירוי חושי הוא דרך מצויינת להזמין למידה ויותר מכך לקדם הבנה.
הריח מעורר את הזכרון: מתוך תוכניתו של אהוד בנאי זה המקום בגלי צה"ל- 5:30-6:35. שימו לב לרזולוציית הפרטים אליה מגיע אהוד בתארו ריח של קציצות בסיפור על ניר אליהו.
מי ממוריכם אתם זוכרים?
…בחלומי חזרתי לבית הספר התיכון…
אהוד בנאי, זמנך עבר
אני באופן אישי זוכר את מרגול, המורה שלי לג"ג בתיכון. למה? כי היא אהבה את מה שעשתה. היה לה אכפת מהנושא. כי היא האמינה בי וגרמה לי להרגיש טוב לגבי עצמי. כנער מתבגר חיפשתי את התיקוף החיצוני (בעצם גם היום..). היא זיהתה את סגנון החשיבה שלי המחבר בין תחומים באופן הקשרי. אני אפילו זוכר שעימתתי אותה בהתרסה עם חיוניות המקצוע שכה אהבתי: "מי צריץ ג"ג"? התרסתי בפניה ברגע של כעס. הייתי בין היחידים בכיתה שבחרו להגביר ב-5 יח' מתוך תשוקה אמיתית למקצוע. יתר תלמידי המגמה הגיאוגרפית נחשבו ל"פליטים". הם נפלטו לשם בלית ברירה מאחר ולא עמדו בתנאי הסף של יתר המגמות. במענה להתרסתי השיבה לי: "לידע כללי יש הרבה חשיבות. זה החיבור שבין פיסות הידע והמידע שייקח אותך לאן שאתה צריך להגיע". נביאה. ואתה אהוד היקר, את מי ממוריך אתה זוכר?
חוויותינו נצרבות במוחנו דרך רגשותינו.
חושינו מחברים אותנו עם חוויותינו. עם הוויתנו.
ואז זה התחיל. כן, זיהיתם נכון. מופע אורות הצפון. עננים רוקדים.
אבל סלחו לי לרגע קוראים וצופות יקרים. ישנם רגעים מעין אלה שאתן לתמונות לדבר. אני מאוד אוהב מילים כפי שאתם רואים. אולם גם למילים יש גבול.
הרוצה שיחכים- ידרים, ושיעשיר- יצפין
רבי יצחק
תודה שתודעותינו נפגשו.
המשך יבוא- להתראות בחלק 3
